מושב קדרון

אריה בן דבורה ובן ציון. נולד ביום ח' באב תש"ג (9.8.1943) ברחובות.

אריה גדל ברחובות. למד ב"בית הספר היסודי העממי" (סמילנסקי) בעיר והמשיך ללימודי תיכון בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק".

ביום 18.10.1961 התגייס לצה"ל, לחטיבת הצנחנים, ושובץ לשירות בגדוד 50. במסגרת שירותו הצבאי עבר הכשרות שונות, בהן קורס קצינים, ואף שימש כמדריך בקורס טייס בשלב "המכין" במסגרתו עוברים החניכים טירונות, מסעות וטיסות ראשונות.

עם סיום השירות הסדיר הוא המשיך לשירות קבע כקצין בחיל השריון, התקדם לדרגת סרן ולקח חלק בפעולות הלחימה של צה"ל במלחמת ששת הימים ביוני 1967.

במקביל לשירותו הצבאי בנה זוגיות עם נאווה. כשהשניים נישאו הוא החליט לפרוש משירות הקבע בצה"ל, והחל לעבוד כאיש מכירות בקבוצת "תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ" המתמחה בייצור ובאספקה של חומרי גלם לתעשיית הבנייה.

לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים – שרי, בני, יערה ואבנר. במחצית שנת 1973 הם הקימו את ביתם במושב קִדרון שמדרום לרחובות.

באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אריה גויס לשירות מילואים כמפקד פלוגה בחטיבה 217 של חיל השריון. על יום גיוסו למילואים הוא סיפר: "המלחמה התחילה אצלי בשבת, יום הכיפורים, בשבע בבוקר. עד אותו הרגע לא היה לי מושג שמשהו קורה. אני זוכר שבדיוק רצתי לפתוח מים בפרדס, כשאשתי הגיעה לשטח לקרוא לי לטלפון הבהול. אמרו לי להגיע מיד. עזבתי הכול, ארזתי תיק, נפרדתי בגאווה מאשתי, אמרתי לה: 'אני נוסע עם האוטו, כי אני תוך שלושה ימים חוזר' ויצאתי לדרך".

עוד סיפר כי כבר באותו הערב ירדה היחידה לאזור סיני לסיוע בלחימה בחזית המצרית, וכי לצד תחושה של כאוס וחוסר ידיעה מה צופן העתיד הייתה גם התגייסות גדולה של החיילים ללחימה ולהישרדות, זאת על אף מספרם הגבוה של ההרוגים והפצועים בקרבות. במהלך הלחימה, חייו ניצלו בנס מפגז אשר נחת בדיוק במקום בו שהה שניות קודם.

ביום 25.10.1973 בבוקר, היום בו ניתנה ההכרזה על הפסקת האש, נפצע אריה קשה ממארב של המצרים. כך בלשונו: "קמנו לעוד בוקר של לחימה. המח"ט בא ואמר: 'חבר'ה, נגמרה המלחמה'. היינו מול הארמיה השלישית. הם ישבו בסיני ואנחנו באפריקה. שמחנו, המלחמה הארורה הזאת סוף סוף נגמרה. חוליה מצרית התגנבה אלינו לטווח קרוב מאוד. לא הבחנו בהם. אחד מהם ירה פצצת אר.פי.ג'י שהתפוצצה לי ממש מתחת לרגליים. נשמע פיצוץ אדיר וזהו, נפלתי".

אריה נפצע קשה ואיבד את רגלו. הוא טופל תחילה בבית חולים שדה, ומשם הועבר להמשך טיפול בבית החולים "בילינסון" שבפתח תקווה, אשר בסיומו החל תהליך שיקום ארוך של שנה בבית החולים "תל השומר". בשיקום רכש חברים רבים שליוו אותו מאז, כדבריו: "אנחנו חברים עד היום... אם קורה לי משהו ובא לי לשפוך, אז אני מתקשר לאחד החברים מהשיקום. וזה לא רק אני. גם הם אותו הדבר".

האופטימיות של אריה והנחישות האופיינית לו סייעו לו בהתמודדות עם הפציעה הקשה והנכות. הוא סיפר כי בזמן פינויו לבית החולים חשב על משפחתו וכבר אז אמר לעצמו בהתייחס לפציעתו: "זה לא יפריע לי בחיים".

בתום הליך השיקום, שב אריה לביתו שבמושב. חרף נכותו הוא המשיך ותפקד בעבודה ובבית על כל שנדרש עם חיוך ושמחה, ללא כל תלות במוגבלותו הפיזית. הוא היה עולה על סולם לצבוע את המרזבים ואת ארגזי הרוח, כיסח את הדשא, לקח חלק פעיל בגידול ילדיו והשתתף בכל הפעילויות. בנו אבנר, שנולד כמה שנים אחרי הפציעה, סיפר כי הוא אומנם נולד למציאות של פרוטזות ואשפוזים ואולם הוא זוכר אבא חזק ונוכח.

לימים אריה עזב את עבודתו והגשים עם נאווה את חלומם להרחיב את המשק החקלאי. בנחלה בה גרו היה פרדס תפוזים, הם החליטו על שיקומו ועל הקמת מטע אפרסמון בצידו האחר, בנו לול תרנגולות לביצים וחממת פרחים, ואריה היה נוהג על טרקטור, מעמיס מיכלי פרי, והפך לחקלאי מצליח ומוערך. בימים בהם קשה היה להתפרנס מהחקלאות, הוא חזר לעבוד כאיש מכירות לחממות.

כעשר שנים לאחר פציעתו במלחמה, מצבו הרפואי הלך והתדרדר כתוצאה מזיהום ברגלו השנייה ובהמשך אובדן כליות, דבר אשר בישר עבורו תחילתה של תקופה רוויית אשפוזים וניתוחים.

למרות מכאוביו, אריה היה נחוש להמשיך בחייו. הוא לא הפסיק לחייך, שמר על אופטימיות ונהג ללכת לטיפולים כשמצב רוחו מרומם. הוא סיפר כי התמיכה של בני המשפחה בו בתקופה הזו ויכולתו להתמקד בטוב סייעו לו בהתמודדות עם המצב, וכשיכול היה אף נסע עם בנו בני לטיול של חודש בקוסטה ריקה.

במלאת שלושים שנה למלחמה פורסמה בעלון "הלוחם" כתבה על אריה, פציעתו והתמודדותו. כך הוא אמר לכתב אמיר כהן: "למזלי אני טיפוס אופטימי. בכל סיטואציה ושתהיה קשה ככל שתהיה אני רואה את חצי הכוס המלאה... כל דבר אני לוקח בפרופורציות הנכונות... אף פעם לא נתתי לניתוחים, למחלות, לאשפוזים להפריע לי להמשיך לחיות".

באוגוסט 2003, במלאת לו שישים שנה, זכה אריה להוקרה מאוהביו ונרשם בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל כאחד מאלו שתרמו תרומה נכבדה לתנועה הציונית.

בשנת 2012 הבן בני נפטר ממחלה קשה והוא רק בן ארבעים ואחת, אובדנו הכביד על אריה והוסיף על קשיי התמודדותו.

אריה תמרי נפטר ביום כ"ז בטבת תשע"ז (25.1.2017). בן שבעים ושלוש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקדרון. הותיר רעיה, שלושה ילדים ונכדים.

תמונות ממלחמת יום הכיפורים, הנשיא אפרים קציר בביקור פצועים בשיקום, סיום טירונות של אבנר, אריה בן 60 מחזיק את תעודת ספר הזהב של קק"ל.