מושב קדרון

צביקה נולד בכד' בסיון התשי"ז - 23.6.1957 להוריו אירנה ויחיאל נויפלד, ממייסדי מושב קדרון.

"וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.
אַַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת.
זֶה לֹא מְעַט.
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
בְּבוֹא יוֹם נִמָּשֵׁךְ כִּתְמוּנוֹת עַל הַקִּיר,
נִתְגּוֹרֵר בְּאַלְבּוֹם מִשְׁפַּחְתִּי."
(חיים גורי)

צביקה גדל במושב קדרון כבן זקונים להורינו אירנה ויחיאל נויפלד ז"ל. הולדתו של צביקה הסבה אושר רב להורים שהיו ניצולי שואה וראו בהרחבת המשפחה נס והגשמת חלום. כמו כולנו התחנך בגן הילדים ובבית הספר "בית אור" במושב. צביקה אהב לקרוא, לטייל בחיק הטבע, לשחק במגרש עם חברים, לרכב על סוסים ועל אופניים. צביקה אהב את החיים, את השירות בצבא ובמשטרה, בה הספיק לכבוש רק את הקטע הראשון. צביקה אהב את הורינו והכי אהב להיות אבא לבנו הקטן אוהד.

נזכרים בך, אח יקר, אהוב, סוער, אוהב לחיות על הקצה. מלא תעלולים וכפי שאבא אמר: "קצת שובב". שובבות זו הדירה שעות שינה מעיניו. באישיותך היה משהו שכבש את כל חבריך. ובעיניך נשקף רצון ונחישות לכבוש את העולם.
היית נער רזה וחסון שהתמחה במקצועות רבים בתחום הספורט. התאמנת והצטיינת בענף הג'ודו. זוכרים איך לפני גיוסך התאמנת ורצת למרחקים, והכול כדי להיות בכושר. אהבתו לספורט הביאה את צביקה להתעמק בתחום הספורט, דבר שהוביל אותו ללמוד במכללת קיי בבאר שבע במגמת חינוך גופני.

בצבא צביקה שירת כמד"ס ולאחר מכן התנדב לקורס חובלים. במסגרת הקורס צלל בקישון וחלה בצהבת שבעקבותיה אושפז למספר חודשים בבי"ח רמב"ם. צביקה השתחרר מצה"ל והתגייס למשטרה כבלש בימ"ר שפלה. במהלך שירותו קיבל אותות ומכתבי הצטיינות ממפקדיו, אך שירותו נקטע עקב מחלת הסרטן.

צביקה לא השלים עם רוע הגזירה ויצא לקרב במחלה. הוא האמין כי המלחמה בסרטן צריכה להתנהל בגלוי. הוא לא נסגר בתוך עצמו, אלא גייס את כל תעצומות הנפש ויצא למלחמה. צביקה יצא לקרב בנחישות ובעקשנות. החל ללמוד על המחלה ולחפש מרפא בארץ וברחבי העולם. צביקה שרד את המחלה לאורך זמן רב יותר בזכות הרצון לחיות .לא ויתר וגייס את האוהבים והסובבים אותו. לקח אחריות והתחיל במסע ארוך כדי לנצח. צביקה טס לחוות בריאות בבוסטון, לחוות מרפא בציריך, במינכן ולבסוף השפיע על המשפחה לאסוף כספים למסע החלמה אצל "הילר" בפיליפינים. כתבה שהתפרסמה בעיתון חדשות הפיכה בצביקה תקוות חדשות.

התקופה ששהו בפיליפינים בטיפולים של צביקה, רחל אחותו, נתן הבן של צבי, אח של האבא יחיאל שהתנדב כרופא וכבן משפחה ללוות אותו בדרך, הייתה מיוחדת וקשה. יותר מעצם המוות, הפחיד את צביקה הייאוש ואובדן צלם האדם.
על מסע זה ניתן לכתוב ספר. בסופו, נשארנו עם כאב צורב – הוא לא צלח.

לאחר חודשי אשפוז בהדסה ירושלים צביקה נפטר והשאיר אחריו משפחה דואבת ומתגעגעת.

"דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות ומחפשות...
מה הן מבקשות? אהה...

כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר..."
(דן מינסטר)

השנים החולפות נוגסות ביכולת שלנו להתגעגע באופן המוכר לנו. הזיכרון מטושטש וכבר אינו חד וברור כשהיה, משהו בו מתעמעם ומחבל ביכולות החושיות שלנו להתגעגע למראה, לריח, לקול, למגע, לקשר שמטבעו שמור רק לאחים, שרחם אחת יצרה אותם ומעתה ועד עולם אין קיומו של האחד שלם ללא האחר.

עם השנים למדנו להבחין שאנחנו מתגעגעים לצביקה, זהו געגוע מורכב וסבוך. געגוע שבבסיסו החמצה. החמצה מרה וצורבת. אבל לא רק אל צביקה, אנחנו מתגעגעים גם אל המשפחה שלנו, להורים שהתעלו על עצמם כדי ללוות את צביקה לאורך כל חייו, בימים טובים ובעיקר בימים קשים. להווי המיוחד … או ליתר דיוק, למשפחה שהייתה יכולה להיות להורי ולנו אילולי מותו… למשפחה שהייתה אמורה להיות לנו ולאיש בעל המשפחה שאמור היה צביקה להיות.

רחל רווה אחותו של צביקה

יצחק נויפלד אחיו של צביקה

"זה לא אותו העמק
זה לא אותו הבית
אתה אינך ולא תוכל לשוב..."
(נתן יונתן)